-
מאת: נילי דור האלה, מומחית לתרפייה ואימון צחוק
-
-
לפני שנים ארוכות, כשהייתי צחקנית, אבל עדיין לא הייתי מומחית מדופלמת בתחום, לא פעם נתקלתי בתגובות מאד מזלזלות ואף מפחיתות ערך מצד אנשי המקצוע מתחום בריאות הנפש על כוחו המרפא של הצחוק.
למרות שנחשבתי לאשת מקצוע מעולה בכל תחום בו עסקתי בו, צחוקי המתגלגל לא פעם נחשב למטרד ולהפרעה במרחב הציבורי ומאוחר יותר גם במספר קליניקות ששכרתי כדי לערוך סדנאות צחוק.
אחרי הכל קליניקות זה נחשב למרחב רציני ומאד שקט.
ששששקט מטפלים כאן!!!
שלא תביני לא נכון.
בהלחט יש מקום לשקט בטיפול.
לעיתים אנחנו רוצים להיות במקום מוגן ושקט כמו "רחם".
אבל בחיים כמו בחיים יש גם קולות, צלילים ורעשים.
החיים אינם סטריליים.
וצלילי הצחוק למי שאינה בקיעה אינם רעש.
הצחוק הוא בסך הכל ביטוי קולי אנושי טבעי.
הוא בהחלט יכול להיתפס כקולני ואפילו לא תמיד נעים לאוזן.
השאלה היא האם עצרת פעם לחשוב למה?
צחוק נשמע ככה (על כל צליליו המוזרים, הצורמים, הנעימים יותר או פחות) בגלל סוגי הרגשות המתפרקים דרכו כמו פחד, כעס, שעמום ועודף מתח.
תסכימי איתי שכאב רגשי זה ממש לא נעים.
לכן גם הביטוי של הכאב לא תמיד נעים ונוח, ויש קשר ישיר בין עוצמת הרגש ועוצמת הביטוי והפורקן. והמנעד שלו מאד רחב כשרק מאפשרים זאת.
לצערי, עד עצם היום הזה, אם כבר יש מקום לפורקן רגשי בקליניקה, אז יש לגיטימציה מלאה בדרך כלל לבכי. גם במקרה זה, אני לא בטוחה עד כמה יש מקום לקינה אמיתית ועמוקה.
כזאת שמעבר לדמעות ולנזלת מלווה בקולות התייפחות רמים ועוצמתיים.
כזאת שעושה הרבה רעש.
גורמת להרבה אי-נחת.
גם אצלנו, המטפלות.
בואי נודה לאמת, הכאב של המטופלות שלנו, מעורר בנו אי נחת כי זה מפגיש אותנו עם הכאב שלנו, ועם הצורך שלנו לבטא רגשות בעוצמה, משהו שאנחנו לא תמיד מאפשרות לעצמנו.
אז מי קבע שצחוק אינו לגיטימי בטיפול?
לאחרונה ישבה אצלי בסדנה מישהי שסיפרה איך הפסיכיאטר כתב לה באבחנה, שהיא צוחקת במקומות הלא מותאמים.
יתכן והוא איש מקצוע מעולה בתחומו, אבל אני מוכנה להמר שמדובר באיש רציני.
לו היה צוחק בקלות בחייו כאדם פרטי, וטורח ללמוד את הדינמיקה הרגשית מאחורי הצחוק, הוא ודאי לא היה כותב את השטות הזאת באבחנה שלו.
אז החלטתי לעשות קצת סדר ולהאיר עד כמה הצחוק חיוני לתהליכי ריפוי ולבריאות הנפש ומן הראוי שיהיה לו חלק בלתי נפרד בתוך תהליכים רגשיים רציניים ועמוקים.
אז מה זה בכלל תרפיית צחוק?
למרות שהמילה צחוק הרבה פעמים מתחברת לנו באסוציאציה למשהו קליל, ואולי אפילו מטופש מאידך, ומגיסא לשמחה ועליצות והתרוממות רוח (שאינה מעידה חלילה על משבר או מצוקה).תרפיית צחוק היא תרפייה רגשית, עמוקה ומשמעותית - ולמרות שהצחוק נוכח בתהליך הקליני, מדובר בעניין רציני מאד.
במה תרפייה צחוק שונה מתרפיות אחרות?
ההבדל המהותי בין תרפיית צחוק לבין תרפיות אחרות טמון בכך שכאשר המטפלת מזהה שהמטופלת מתחילה לצחוק (בדרך כלל במקום בו נגמרות לה המילים), אז המטפלת מפסיקה את הדיאלוג בין שתיהן ומפנה מרחב לפורקן הרגשי.
המטפלת מצטרפת אל צחוקה של המטופלת וכך מעודדת את המטופלת שלה להמשיך ולהשתמש במנגנון הצחוק עד שתסיים לפרק את המטען הרגשי שטמון שם.
לעיתים אחרי שגל הצחוק מסתיים, המטפלת חוזרת לנקודת ההתחלה ומשקפת למטופלת את המשפט האחרון שהיא אמרה לפני שפרצה בצחוק, וממתינה לראות אם המטופלת שוב פורצת בצחוק.
אם כן, היא מזהה זאת כסימן שיש שם עוד מטען רגשי שמבקש להתפרק. וכך חוזר חלילה עד שאפיזודת הפריקה מסתיימת והמטופלת חשה תחושת שחרור והקלה עמוקים.
למה כל כך חשוב להפסיק את רצף הדיבור כשזה קורה?
בשונה מבכי, בו ניתן לדבר ולבכות בו זמנית, כשמדובר בצחוק, מילים מפסיקות את המנגנון של הצחוק.
לכן, יש חשיבות להפסיק את הפעולה ה"מנטלית" והורבלית ולאפשר לתהליך הרגשי שמתרחש דרך הגוף לעשת את עבודת הפרוק והשיחרור שלא דרך דיבור.
התרפייה הזו מבוססת על חכמת התהליך הפיסיולוגי הטבעי של הצחוק, שנועד לשחרר ולפרוק רגשות כואבים כמו כעס, פחד ושעמום ועודפי מתח סביב כאב פיזי או רגשי דרך מקום הופעתם - דרך הגוף.
אז מה כל פעם שנתקלים במטען רגשי אז צוחקים?
ממש לא.
לפחות, לא תמיד.
מי שמכירה את הדינמיקה של הרגשות ואת מסלולי הפורקן השונים, יודעת לזהות איזה רגש כואב התעורר ומהו מנגנון הפורקן האחראי לשחרור אותו הרגש.
כשהיינו ילדות, הגוף ידע לזהות את הכאב, ובהתאם למטען הרגשי שעלה הפעיל בטבעיות את המנגנון המתאים.
מאחר שאצל רובנו יש שיבושים במערכת ההפעלה הרגשית, בתרפייה צחוק אני מלמדת את המטופלות שלי בהתחלה לעשות זאת בצורה מודעת ופרואקטיבית עד שהתהליך חוזר להיות אצלהן טבע ראשון - כמו שהטבע התכוון :).
למרות שקוראים לשיטת הטיפול, תרפיית צחוק, גם למנגנון הבכי, הצעקה והרעד, שהם תהליכים פיסיולוגיים טבעיים לשחרור רגשות כואבים כמו יגון, צער, עצב, זעם פחד וכדומה, יש מקום נכבד בתוך התהליך הטיפולי.
אז איך זה שמטפלים לא משתמשים בצחוק בטיפול?
גם מטפלות הן בנות אנוש. וכולנו, גם העוסקות במקצועות הריפוי השונים, גדלנו על המיתוסים השגויים:
- שצחוק נובע מרגשות של שמחה
- שצוחקים רק כשיש סיבה טובה לצחוק
- שצוחקים רק כשיש מצב רוח טוב
- שצוחקים רק אם משהו מצחיק אותנו
- שצוחקים רק כשיש לנו חוש הומור נהדר
ולכן, אם אלו נעדרים מחיינו, אנו "מאמינות" שאין לנו סיבה אמיתית או טובה לצחוק.
אנו נוטות להפסיק או לעצור את הצחוק כשכואב לנו ובכללל לא שוקלות את האפשרות להיעזר בו במצבים אלו.
גרוע מכך, אנחנו גם מתערבות ומונעות מאחרים לצחוק במצבים אלו.
קודם עשו לנו את זה, ואנחנו עושות "העתק הדבק" על הילדים שלנו ואחר כך על המטופלות שלנו.
החדשות הטובות הן שמנגנון הצחוק אינו קשור לשמחה.
אנשים שמעיזים לצחוק מדווחים אחרי שצחקו, על תחושות של שלווה עמוקה, מלאות, שחרור, הקלה, רגיעה, נינוחות ואהבה.
אני חוזרת ומדגישה (כי לימדו אותנו הפוך מזה) שצחוק נועד לטפל במטענים רגשיים נפיצים כמו:
- כעס
- פחד
- שעמום
- עודפי מתח
הצחוק עושה זאת בצורה ידידותית לי, לך, למטופלת שלך, לסביבה שלנו, על ידי ביטוי קולי, מלווה בתנועה פנימית וחיצונית של כל הגוף.
שלא תביני לא נכון.
אכן, יש מקרים שהצחוק אינו המענה המתאים למצב הרגשי הפנימי.
אם תשימי לב ברשימה הזאת לא מופיעה עצב.
כי אין מקום לצחוק כמנגנון פורקן כשמדובר ברגשות כואבים כמו עצב, צער או יגון עמוק.
המנגנון שאחראי על פירוק המטען הרגשי הזה הוא בכי.
בכי, בלבד!
כזה הכולל דמעות, שני צינורות של נזלת מהאף וקול יבבה.
היופי בתרפיית צחוק, הוא שכהמטפלת מרגישה נוח עם הרגשות שלה והפורקן שלהם, המטופלות גם לומדות להרגיש את כל קשת הרגשות ומרגישות מקום בטוח לשחרר ולפרוק ולהיות בתנועה רגשית מתמדת הן יכולות לעבור מפורקן אחד לשני מבלי לחשוב שהן "ירדו מהפסים" או התחרפנו או לא עלינו השתגעו.
איך אפשר לצחוק כשממש כואב?
לצערי הרב, זו אחת השאלות שנובעת מבורות ומתפיסות שגויות , שמונעת מהרבה מאד אנשים להיעזר בכוחו המרפא של הצחוק על מנת להתמודד ביעילות ובמהירות די מפתיעה, עם כאב פיזי, רגשי, מנטלי, רוחני וחברתי.
זכרי, אנשים צוחקים כי הם כואבים.בשונה ממה שלימדו אותנו לחשוב שרק אנשים שמחים צוחקים. למעשה, אנשים שמחים כי הם צוחקים ולא ההיפך.
לעיתים קרובות נשים חושבות שאין להן סיבה לצחוק (בגלל נסיבות החיים ומציאות חייהן) ופשוט מפסיקות לצחוק.ואז הן מוצאות את עצמן מוצפות בכאב, "נתקעות", מנציחות את תחושת הקורבנות חרדתיות, מדוכאות ועוד.
אני שוב חוזרת, הצחוק אינו נובע משמחה אלא ממתח, לחץ וכאב.
כל פעם שאני, את או המטופלת שלך צוחקות אנחנו למעשה מפעילות מנגנון ריפוי טבעי של הגוף שפועל גם ברמה הפיזית, הרגשית, המנטלית, הרוחנית והבינאישית חברתית.
זו הסיבה שאנחנו מרגישות הקלה, שחרור, הנאה, קרבה ואינטימיות אחרי שאנחנו צוחקות.
רק חשוב לשים לב, זה תמיד קורה אחרי שסיימנו לצחוק, ואף פעם לא לפני…
הפסקת השימוש במנגנון הצחוק מעכבת ופוגעת בתהליך הריפוי הטבעי ויש חשיבות גדולה להשבתו אל החיים האישיים שלנו ולעזור ליידע אחרים אודות החשיבות שלו בחייהם.
יוחזר הצחוק לאלתר!
החזרת הצחוק לחיים ושימוש יומיומי בו כפי שהתכוון הטבע, ולטיפול בקליניקה בפרט, מחברת אותנו ואת המטופלות שלנו לתעצומות נפש ולכוחות פנימיים כך שיותר לא נחוש קורבנות של החיים, של הנסיבות או של אנשים אחרים.נוכל להתמודד עם כל כאב, אתגר, משבר או קושי שהחיים יזמנו לנו ואף לחבר מחדש את המטופלות שלנו למשאב הטבעי הנפלא, הבריא, והזמין הזה.
דרך הצחוק אפשר לגלות דרכים חדשות:
- לפתרון בעיות רגשיות של שנים
- ליציאה מתקיעות
- להתגברות על משברים
- לניהול קונפליקטים
- וגם ללמוד לחיות בשלום עם חסכים שלעולם לא יתמלאו
כמו שאמרה מורתי היקרה, ז"ל, דר' אנט גודהארט, האישה והאגדה שפיתחה את תרפיית הצחוק ככלי טיפולי ואימוני, "אם את הולכת להיות אומללה, לפחות תלמדי ליהנות מזה".
רגע, מה שקרה לי בחיים ממש לא מצחיק!את צודקת, בתרפיית צחוק כמו בסוגים אחרים של טיפולים, המטופלות מגיעות על רקע משברים, אובדנים, טראומות, מחלות קשות וכדומה.
זה באמת לא מצחיק.
זה מאד כואב.
ולכן, יש המאמינות שלצחוק על זה – מקטין מחשיבות ורצינות המקרה.
אז קודם חשוב לעשות את ההבחנה בין משהו מצחיק לבין הצחוק עצמו.
יש לצחוק את ועם - שזה צחוק ללא סיבה חיצונית נראית לעין שנובע מתוך הכאב עצמו.
ויש לצחוק מ... או על - שזה בדרך כלל קשור לתגובה לגירוי חיצוני ומגיע מהמוח החושב.
צחוק כתגובה למשהו מצחיק לעומת צחוק הנובע מתוך כאב רגשי מגיעים ממקומות שונים במוח ובגוף.
וכשאנשים צוחקים מתוך כאב, הם צוחקים, לא בגלל שמה שקרה להם מצחיק אלא כדי לשחרר את המתח והלחץ שהצטברו סביב הכאב שהם חשים בעקבות המקרה, האירוע, המצב או הנסיבות.
לכן, הצחוק לעולם אינו מקטין את החשיבות של מה שקרה לי, לך או למטופלת שלך, או חלילה לא מזלזל בכאב הגדול שלנו.
הצחוק מקטין את הכאב שהצטבר סביב אותו אירוע ומאפשר התמודדות טובה יותר איתו, הבאה לידי ביטוי בתובנות חדשות על המצב, יכולת להתרחק מהסיטואציה ולראות אותה בתוך תמונה רחבה יותר, צמצום התגובתיות והרחבת יכולת בחירת התגובה וגם הנגשת אנרגיה זמינה לתהליכי ריפוי, העצמה וצמיחה.
הצחוק תמיד נובע מתחושות אמיתיות ומאד רציניות וכואבות.
ולכן, חשוב ללמוד להבחין בין המקום שצוחק עם - בחמלה ובאמפטיה לבין המקום שצוחק על - שנובע מהלקאה, עלבון והשפלה.
ההבדל בין מנגנון הגנה לבין מנגנון הצלה
בשונה מהומור שהרבה פעמים משמש כמנגנון הגנה שנועד להרחיק אותנו ממגע עם הכאב, ואף, הרבה פעמים, משמש כנשק בידי לפגוע באחרים.
הצחוק הוא:
- מנגנון הצלה הישרדותי
- מנגנון מדבק ומקרב.
- חוצה גבולות של גיל, מעמד, צבע, לאום.
- תמים ונטול אג'נדות מפרידות.
- דרכו של הטבע לעזור לאנשים לשרוד מצבים קשים.
ויש אפילו ראיות לכך שאנחנו לא היצורים היחידים שצוחקים, אלא חלק מהחיות בטבע צוחקות גם כן, וכולנו נסכים שלחיות אין חוש הומור.
אחרי פרץ צחוק ממושך, הנובע ממעמקי הבטן, יש לנו יכולת לקבל נקודת מבט חדשה על המצב ולמצוא דרכים חדשות ויצירתיות למציאת פתרונות יעילים לבעיה והתמודדות טובה יותר איתה.
מה באמת? לא יכול להיות שסתם צוחקים כי טוב לנו?!
למי שמרימה עכשיו גבה, או מטילה ספק בדבריי, אני ממליצה להתחיל להתבונן בהתנהגות הצחוקית שלכן ושל הסובבים אתכן.
שימי לב:
- מתי אנשים פורצים בצחוק?
- מה קורה לאנשים בעקבות הצחוק ביחס לאותו הנושא?
- איך אנשים מרגישים לפני שהם צחקו ואיך הם מרגישים אחרי?
התבוננות מודעת תמיד תוביל אתכן לגלות שהיה שם משהו טעון רגשית שהפעיל את הצחוק.
תגלו שכל הבדיחות וההומור מבוססים על נושאים שמציקים וכואבים לנו או שיש סביבם טאבו חברתי (מתח ולחץ) ומניעה לדבר עליהם בציבור.
תגלו שבדיחה בנויה בהתאם לאיך שמנגנון הצחוק בנוי.
היא בונה מתח, ואז יש הפתעה (טוויסט בעלילה) שגורם למתח להתפרק דרך צחוק.
או קיי בסדר, אבל מה אם לא בא לי לצחוק או שום דבר לא מצחיק אותי?
לא תמיד בא לצחוק, אז מה לעשות?
אם כל הזמן בא לך לצחוק זה היה מעורר אצלי חשד :)ואכן, לא תמיד בא לאנשים לצחוק.
כמו שציינתי קודם, תרפיית צחוק מעודדת בכי, צעקה ורעד בדיוק באותה המידה שאנחנו מעודדים צחוק.
המוטו שלנו זה "תנועה רגשית" ללא הפסקה.
יתרה מזו, לעיתים הלקוחות שלי לא מצליחות לצחוק מכיוון שהן לא מרשות לעצמן לבכות.
הן מספרות שכל פעם שהן רוצות לצחוק עולה תחושת מחנק בגרון והן מרגישות את הדמעות עולות ואז הן עוצרות את עצמן.
הרבה פעמים עם סיפורים של:
- אני צריכה להיות חזקה
- אסור לי להישבר מול הילדים
- מה פתאום שאני אתן לו לראות כמה הוא פגע בי
- זה לא נהוג לבכות במקום עבודה
מה שהן למעשה עושות על ידי מניעת הבכי (מנסות להשתלט עליו), הן גם מונעות את האפשרות שלהן לצחוק.
הן למעשה מתערבות על ידי התנגדות כזאת או אחרת לתנועה הטבעית של הרגשות ולתנודתיות הטבעית של החיים.
מה את מעדיפה לצחוק או לבכות?
האמת היא שאין מקום בכלל להשוואה או להעדפה.
תרפיית צחוק גורסת שהבכי והדמעות חיוניים לריפוי רגשות קשים בדיוק כמו הצחוק.
הצחוק כמו הדמעות הן הריפוי לא הכאב עצמו.
יכול להיות שתרגישי צורך לבטא את הרגשות ואף לעשות "התקף זעם" – גם זה מנגנון ריפוי טבעי של הגוף.
במקרים אלו, אני נוהגת להפנות את תשומת הלב של הנשים הבוגרות אל הילדות שכולנו היינו פעם או אל הילדים שמצויים בסביבה שלהן שמזכירים להן את "הטבע הרגשי האנושי".
ילדים כמורי דרך לביטוי רגשי חופשי ומשוחרר
ילדים מיומנים היטב בכל מה שנוגע לשימוש קל מהיר ויעיל במנגנוני הריפוי הטבעיים של הגוף.ילדים מטפלים בכאב שלהם בעזרת צחוק, בכי, רעד, צעקה, התקפי זעם מבלי לחשוב שזה לא בסדר ומבלי לשפוט את ההתנהגות הזו כבלתי הולמת בעליל.
ילדים אינם חושבים או עוצרים לחשוב האם מותר להם עכשיו לבכות, לצחוק, לרעוד או לצרוח.
הם פשוט מחוברים לרגשות שלהם, מבטאים אותם, משחררים אותם ופורקים אותם בדרך הטבעית ביותר.
ילדים נמצאים בתנועה רגשית מתמדת, כמו שכולנו נועדנו להיות במקור.שנייה אחת הם שמחים, דקה אחרי זה זועמים, שתי דקות לאחר מכן שמחים וחוזר חלילה.
עד שהם מתבגרים.
במהלך השנים, לצערי, כילדות, קיבלנו מסרים סמויים וגלויים למה אסור לבכות, לצחוק או לצרוח והשבתנו באופן חלקי או מלא את המנגנונים הללו ולמעשה פגענו, לא בצורה מודעת, באחת המערכות החשובות, החיוניות והיעילות ביותר לריפוי הגוף והנפש.הילדות שהיינו הפכו למבוגרות, כעוסות, זעופות, מפוחדות, חרדתיות, משועממות, עצובות, מבלי יכולת להניע את הרגשות הללו מאיתנו החוצה בעזרת הצחוק או הבכי.
בשביל מה בכלל לצחוק – כשכל כך רע לי?
אנשים צוחקים כשהם כואבים ונפגעים ולכן כשכל כך רע לנו אם נשכיל ונזכור גם לצחוק – הצחוק יעזור להקל ולרפא את הכאב.הצחוק הוא זכות מולדת של כל בני האדם. הוא ניתן לנו במתנה כבר בגיל 3 חודשים. בדיוק בשביל זה. השתמשנו בו אז כדי להקל על עצמנו כשחווינו אי נחת, באופן לא מודע.
אנחנו יכולות לחזור ולהשתמש בו עכשיו ממקום רגשי מודע ומחובר יותר.
גם אם חלפו המון שנים מאז שצחקת כמו ילדה.
גם אם צחקת בקלות ומסיבות כאלה ואחרות לפתע הפסקת לצחוק.
ניתן להחזיר את הצחוק ולהנכיח אותו בחיים במהירות.
זה מנגנון מובנה שקיים בגוף שלנו.
הגוף יודע וזוכר ומשווע להיעזר, אם רק נאפשר לו.
כל שנדרש ממך זה פשוט להסכים ולהרשות לעצמך:- להרגיש את כל קשת הרגשות על כל גווניה
- לבטא רגשות דרך הגוף ולפרוק אותם דרך מנגוני הריפוי הטבעיים
- להסכים לאבד שליטה ולהתמסר לפורקן (מבלי לפרק או להתפרק)
וכן יש גם מקום לשכל ולמחשבות בטיפול.
אלא שהמחשבות מובילות לתובנות והבנות של המצב, אבל החיבור לרגשות וההנעה שלהם החוצה הם אלו שיובילו לתובנות חדשות ולעשיית פעולות מקדמות לשינוי המצב.
מחשבות בלבד לא משרתות את הרווחה שלנו.מחשבות יכולות ל"תקוע" אותנו שנים ב"לופים" אינסופיים ובאותם המקומות בהם אנחנו מבקשות לעשות שינוי אמיתי כי כל כך רע לנו.
וגם פעולות, שמונעות מרגשות כלואים, הן לרב תגובתיות ולא משרתות או מקדמות אותנו.
רק חיבור אמיתי לרגשות והשחרור שלהם בעזרת כל מנגוני הפורקן הטבעיים, מסייע לנוע למקום חדש, מאוזן, בריא וטוב יותר.
אבל האם סוג כזה של תרפייה מתאים לכולן?
מי בכלל צריך תרפיית צחוק?
קודם אתייחס באופן כללי מי בכלל צריך לצחוק?האמת, סליחה על הגסות אבל זה כמו לשאול, האם כולם צריכים להשתין או לחרבן? או אפשר לוותר על זה כי זה לא נעים ואפילו מסריח לעיתים.
תפקידו המרכזי של הצחוק כמו שלפוחית השתן והמעיים שלנו, זה לפנות את הפסולת הרגשית המרעילה החוצה מהגוף.
אז, כן, כולנו זקוקים לצחוק.
גם הצחקניות שביננו, שצוחקות בקלות.
ובטח הרציניות שאיבדו את היכולת להרפות ולצחוק.
אחרי הכל, הגענו לעולם משתי סיבות עיקריות:
- לרפא סוגיות רגשיות
- להנות מהחיים
בשני המקרים האפשרות הזאת ניתנת לנו בזכות האינטראקציות שלנו עם הסביבה והרגשות שמתעוררים בתוכנו כתוצאה מכך.
לגבי טיפול בעזרת צחוק.
הוא מתאים למי שרוצה:
- לעבור טיפול חווייתי, שמשלב בין עבודה רגשית, מנטלית, גופנית ורוחנית
- שמחפשת דרכים טבעיות להתמודדות עם רגשות ללא תרופות
- שרוצה קשר אנושי חם אותנטי וחיבור קרוב עם המטפלת
- שמוכנה להתמסר ולהשתעשע ולשחק עם הכאב כדי להביא אור ומזור לחייה
אני אישית אוהבת להיעזר בצחוק ולעזור לאחרים להשתמש בצחוק ככלי יעיל:
- להתמודדות במצבי לחץ ומשבר כגון: אובדן, מחלה קשה, גירושין
- יצירת זוגיות ופיתוח שפה לא מילולית אינטימית ומקרבת
- ירידה במשקל והתמודדות טובה יותר עם התמכרויות אחרות
- הקלה במקרים של כאב כרוני
- התמודדות עם חרדות ודיכאון ללא תרופות
- ככלי לניהול רגשי (פחד, כעס, שעמום וכאב)
- ככלי לפריצות דרך בעסקים
כל אלו, הן סוגיות רגשיות שבדרך כלל מעלות המון כאב ויש אפשרות להתמודד איתו דרך צחוק, רעד זעקה ובכי.
החדשות הנהדרות הן שאחרי הצחוק מובטחת הקלה, מורגשת הנאה צרופה, אנו מתמלאות באהבה ובתחושה של שקט ושלווה.
נשמע מסקרן ומדליק.
איפה אפשר להתנסות בתרפיית צחוק?אם מדגדג לך ממש עכשיו בתחתית הבטן ואת רוצה להתנסות בתרפיית צחוק ולהפתח אל העולם המופלא הזה שמביא ניסים ונפלאות לחיים שלי ושל הלקוחות שלי אני מזמינה אותך כבר עכשיו להבטיח את מקומך במפגש הקרוב של מתאמנים בצחוק - מרוויחים ברצינות .
כל הפרטים אודות הסדנה מתאמנים בצחוק מרוויחים ברצינות בקישור שכאן:
-
-
באהבה שלכן,
-
תרפיית צחוק?! תגידי לי את רצינית?
בית ספר לתרפיית צחוק © כל הזכויות שמורות
תגובות