-
-
לא תמיד המוזה לכתוב שורה עלי. אתמול היה אחד הימים האלה.
ובכל זאת, כשיש מחויבות לכתוב פוסט...מוזה, שמוזה...זה ממש לא מעניין את בעלת העסק (אומרת אני לעצמי תחת כובע הניהול)...אני רוצה את הפוסט הזה על שולחני עד מחר בבוקר ויפה שעה אחת קודם!!
כן בוס(ית) אני עונה לי ומקפלת את זנב התירוצים בין הרגליים וחוזרת למחשב בניסיון לייצר איזה פוסט שכזה.אחרי כמה ניסיונות כושלים ומפלס תסכול שמתחיל לעלות, אני מוצאת את עצמי יוצאת לסיבוב בשכונה. הליכה ושינוי אווירה לעיתים משחררים לי את החסימה היצירתית ומחברים אותי מחדש להשראה...
תוך שאני צועדת לי וטוחנת בראשי רעיונות לפוסט, ברגע אחד אני מאבדת את שיווי משקל ומעקמת את הרגל שלי...אאוץ'.
אאוץ' זה כואב.
מי אמר שכאב הוא מקור להשראה ויצירה? צדק הבחור!
תוך שאני ממשיכה ללכת ומדדה על הרגל.
דווקא ברגע הכואב הזה, אני נזרקת בזכרוני לסיפור ישן נושן, כזה עם התחלה ספקנית, טוויסט מפתיע בעלילה וסוף טוב שמעלה חיוך על דל שפתותי.
אז קבלו, שעת סיפור עם השראה וערך מוסף לחיים.
הזמנה ראויה או כניעה ללחץ חברי מתון?
לפני מספר שנים נסעתי לבקר את ידידי אילן בצפון הרחוק. הוא הצליח לאחר ארוחת בוקר טעימה לשכנע אותי לצאת לטיול לאורך הבניאס ביחד עם ידידה נוספת.
האמת, שלא כל כך בא לי ודי ניסיתי להתחמק מהעניין. אמרתי שאין לי נעליים מתאימות לטיול וגם ככה יש לי נטייה לעקם את הקרסוליים...
ושוב אילן התעקש ואמר, שהמסלול ממש קל ונוח להליכה.
תהיתי אם אני סתם מחפשת תירוצים, מתעצלת או שה"בטן" שלי יודעת משהו שאני עוד לא יודעת...וכל זאת לאחר דיון סוער שהיה לנו בבוקר על הסוד ויצירת המציאות שלנו...בסופו של עניין הסכמתי להיענות להזמנה ויצאנו לדרך.
שלושה חברים יצאו לדרך בים בם בום!
נכנסו לרכב ונסענו לשמורת הבניאס.
עם תחילת ההליכה במדרון, עלה לי זיכרון מאד מוזר של מנהלת שלי לשעבר שיצאה לטיול עם הצוות בלב ממש לא שלם ותוך מספר דקות של הליכה במסלול שברה את רגלה...
הופתעתי שהזיכרון הזה עלה פתאום, והתחילה שיחה פנימית שניסתה לסלק את המחשבות העגומות הללו. כמובן שלא שיתפתי את חברי לטיול.לשמחתי, הירידה לכיוון ערוץ הנחל עברה בשלום למרות הירידה התלולה על שביל עפר חלקלק משהו.
תוך כדי צעידה, נגלו לעיני פינות חמד קסומות, שפריריות ריחפו מעל הנחל, מים צוננים וקרים שטפו את רגליי...התענגתי על קסם הבריאה ועל הטבע הנפלא המהפנט אותי כל פעם מחדש במלוא הדרו.
וכך המשכתי לי במסע שמחה וטובת לב.ובכל זאת, דאגתי ללכת לאט, ובצורה מודעת, שמתי לב לכל צעד וצעד ולאופן בו אני מניחה את רגליי על אמא אדמה. לעיתים נתמכת בסלעים, ענפים ולעיתים בכף ידו של ידידי המושטת לעברי לעזרה.
הצלצול (הלא) גואל
ואז...הנייד של הידיד שלי צלצל. בדיוק כשירדנו בשיפוע תלול וחלקלק. בשניה שהוא שחרר את אחיזת היד כדי לענות לטלפון, אני החלקתי, מעדתי והרגל שלי התעקמה והתהפכה לגמרי...
דמיינו לעצמכם את הסצינה הזאת, אני נופלת לאדמה באיזה אסנה יוגית חדשה של נערת גומי אינדיאנית...אני לגמרי במודעות למה שקרה. אני לא מאבדת את העשתונות. לאט לאט אני מיישרת את הרגל ורואה איך הקרסול שלי תופח אל מול עיני..איי איי איי.
אני נושכת את שפתיי בחוזקה אחרי הכל אני לא רוצה להגיד לי ...."אמרתי לך"...שגם כך התמלא מיידית ברגשות אשם תוך שהוא ממלמל ..."רבאק, הייתה לך תחושה שזה יקרה".
לי זה כן יקרה! (מתישהו בטוח)
מזכירה לעצמי ולו שברגע שהסכמתי לצאת לדרך לקחתי אחריות מלאה על כל האפשרויות...
ועכשיו מצאתי את עצמי עכשיו שרועה על השביל. הרגל מונפת באוויר נתמכת על גבי סלע שידידי גלגל תחתיי.אני לא יכולה לקום, אני לא יכולה לעמוד או לדרוך על הרגל אני תלויה בחסדיהם של ידידי למסע. שלום לך חוסר אונים. ברוך הבא אובדן שליטה. נעים מאד, שמי נילי ואני נזקקת לעזרתכם.
ובמוחי מתנגן לו השיר...
I need some-BODY…help not just any-BODY…help you know I need someone…Help ! Help !
עזרה ראשונית קונבציונאלית וגם לא...
הידידה (להלן "אפרת"), נשלחה למלא בקבוקי מים קרים היישר ממי הבניאס על מנת להשקות את הקרסול הפצוע ואילן הלך להזעיק את יחידת החילוץ של הגולן.
רק שמעתי יחידת חילוץ, מיד ראיתי בעיני רוחי את ההליקופטר מרחף מעליי...חתיכים מיחידת 669 מטפלים בי...ואני נישאת על אלונקה באוויר...מדווחים על כך בחדשות...על עוד מטייל חסר אחריות שנפגע במהלך טיול ...ומפנים אותי לבית חולים, צילומים, גבס...קרקוע לכמה חודשים...באותו רגע הבנתי שאני חייבת להפסיק את הסרט הרע הזה ואת זרם המחשבות.
אבל איך מפסיקים מחשבות טורדניות?
התפצלתי לי לשניים: אני הפצועה ואני העדה שמתבוננת מהצד ומציעה אופציות להתערבות בשעת משבר.העדה שבי, עם ניסיון רב שנים במצבי טראומה משבר וגם תרפיית צחוק הנחתה אותי מה לעשות ואני עושה ממש כמו ילדה צייתנית ומרצה.
צעקתי בקול רם...."שברתי את הרגל – תייייהייייי !!!" ופרצתי בצחוק גדול.אפרת שחזרה מהנחל הסתכלה עליי במבט משתהה ופקדה עליי –"אם כואב לך תבכי !!!"
ואני ממשיכה בשלי. "אני תקועה פה בבניאס – תייייהיייי !!!" וצוחקת.
קבוצה של מטיילים הופיעה ושאלה מה קרה לי. כולם בנדיבות לב, מיד הציעו עזרה, שלפו בקבוק מים ועוגיות. ושאלו אותי "מה את צריכה ?"עניתי להם:"שתעמדו פה ותצחקו איתי".
למתבונן מהצד זה אולי נשמע הדבר הכי הזוי. אבל ידעתי באותו רגע שהכי חשוב עכשיו זה לגייס את היכולת לצחוק דווקא כשרע לי. זה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות למען עצמי, למען הרגל, למען שיכוך הכאב, למען צמצום התקף החרדה...בתוך הסיטואציה ההזויה הזו.
בין פרץ צחוק אחד למשנהו נשמתי עמוק. מתבוננת בכאב ומכילה אותו רק ברגע הזה. הצחוק והנשימה מחברים מיידית לרגע הזה. וכך לא הייתי עסוקה במחשבות מטרידות ומפחידות של מה באמת יש לי ומה יהיה ואיך יחלצו אותי מפה ואיך אגיע בחזרה הביתה לחיפה ומה עם הסדנאות שעליי להנחות והנסיעה לחו"ל...
חילוץ, לא מה שחשבתם...
תוך פחות מחצי שעה (ייאמר לזכות צוות המתנדבים המדהים הזה) הופיעו גברים חסונים, חובש, אלונקאים, פקח השמורה, וצלם...שבא להנציח את רגעי החילוץ לסרט תדמית של היחידה.
מהרגע שחבשו לי את הקסדה, ורתמו אותי לאלונקה כמו מומיה מצרית עתיקה, והרימו אותי לאוויר בזווית של 45 מעלות כשמעליי השמיים ומתחתיי כלום...., או שם יצאה הילדה המבוהלת והמפוחדת במלוא עוצמתה.
צרחות שהחרישו את אוזני המחלצים. א-י-מ-א-ל-ה...!!! והם עונים לי, אמא לא תעזור לך עכשיו. ואני צורחת בחזרה....בטח שלא תעזור לי, לא עזרה בחייה למה שתעזור אחרי מותה. ...מממ...ברגעים כאלה, משתחררים אמיתות שבזמן אחר אנו כנראה מצליחים לשמור בסוד אפילו מעצמנו.
במסע האלונקות הקצר נשכחו ממני כל המשאבים הטבעיים העומדים לרשותי להתמודדות במצבי לחץ ומשבר כמו צחוק ונשימה עמוקה...החוויה של "תלויה בין שמים לארץ" כנראה נגעה בי במקומות כל כך עמוקים ומפחידים שבאותו רגע לא יכולתי להיות לי לעזר...ידיי שהיו האיבר היחיד שלא נחנט בתוך האלונקה התנופפו לכל עבר תוך ניסיון נואש למצוא משהו או מישהו להיאחז בו והמחלצים מאיימים שאם אמשיך כך, אסכן את החילוץ והם יקשרו את ידיי...
כמה טוב לנחות שוב על קרקע יציבה
לשמחתי תוך מספר דקות הגענו אל השביל ואל סוללת הג'יפים שחיכתה לנו. ממש מבצע צבאי. ברגע שהניחו אותי בחזרה על בטנה של "אמא" אדמה. חזרו החיוך, הצחוק והנשימה לשרור בביתי מבצרי המרוסק משהו.
אחרי ביקור קצר במיון, צילום רנטגן ששלל שבר, תוך שאני משונעת על כסא גלגלים ממקום למקום ומשם בדילוגים על רגל אחת מהאוטו בחזרה לבית הידיד למנוחה ועיכול האירוע.
מוסר השכל או ערך מוסף?החיים שלי נעצרו אז. הקצב הואט. נזקקתי להרבה תמיכה רגשית ועזרה פיזית במשך כמה שבועות.
כאלו הם החיים שלנו. לפעמים אנחנו למעלה, לפעמים אנחנו למטה. לפעמים אנחנו תלויים בין לבין. לפעמים אנחנו זקוקים לקביים או לכסא גלגלים עד שנוכל שוב לעמוד על הרגליים בזכות עצמנו.
אבל כשזוכרים ברגעים הללו שהגוף שלנו מכוון ריפוי והבראה ונעזרים בכוחות הטבעיים של הגוף ובמנגוני הריפוי הטבעיים אפשר להפוך גם תאונה שכזו, לתהליך מגדל, מקדם ומצמיח...זה כנראה היה שווה גם את הכאב.
אם נחזור לרגע אחד שלפני ההסכמה שלי לצאת לטיול, נשאלת כמובן השאלה, האם בפעם הבאה אצא להרפתקה כשהאינטואיציה שלי מאותת להישאר בבית?
מה שבטוח זה שברגע האמת אלמד להבחין מתי זו האינטואיציה ומתי אלו פחדים שמדברים דרכי ואחליט למי להקשיב גם אם זה יהיה בניגוד מוחלט להיגיון, וללחץ החברתי לעשות משהו.
בכל מקרה, אני יודעת שלא חשוב לאן אלך ואנא אפנה, אני תמיד מצויידת בתיק העזרה הצחוקית של הגוף והנפש.
במהלך השנים לימדתי ולמדתי לצחוק גם כשרע לי. אז כשאני נופלת, אני בוכה, צועקת, רועדת, צוחקת וקמה וממשיכה להרפתקה הבאה.
ואחרי שנים, אני יכולה להיזכר בחיוך, וגם לקבל השראה ולכתוב ולשתף אתכם ב"תיק" העזרה הצחוקית שלי לשיכוך והקלה על כאבי הגוף והנפש. -
-
נילי דור האלה
מומחית לתרפייה ואימון צחוק
תגובות